תוספתא כפשוטה על פסחים ב׳:כ״ב

« תוספתא כפשוטה על פסחים ב׳:כ״א תוספתא כפשוטה על פסחים ג׳:א׳ »

1 מַתְנִי׳ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמָּה אָמְרוּ ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף״ — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

2 גְּמָ׳ מַאי ״אוֹר״? רַב הוּנָא אָמַר: נַגְהֵי, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: לֵילֵי. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַאן דְּאָמַר נַגְהֵי — נַגְהֵי מַמָּשׁ, וּמַאן דְּאָמַר לֵילֵי — לֵילֵי מַמָּשׁ.

3 מֵיתִיבִי: ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״הָאוֹר בֹּקֶר״? ״הַבֹּקֶר אוֹר״ כְּתִיב, כְּמַאן דְּאָמַר: צַפְרָא נְהַר, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב, וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב.

4 מֵיתִיבִי: ״וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״אוֹר בֹּקֶר״? ״וּכְאוֹר בֹּקֶר״ כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר: וּכְאוֹר בֹּקֶר בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּעֵין זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא.

5 מֵיתִיבִי: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָכִי קָאָמַר: לַמֵּאִיר וּבָא קְרָאוֹ יוֹם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ — לַמַּחְשִׁיךְ וּבָא קָרָא לַיְלָה?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּעַד צֵאת הַכּוֹכָבִים יְמָמָא הוּא!

6 אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר: קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לִנְהוֹרָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דִימָמָא, וְקַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לַחֲשׁוֹכָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דְלֵילָה.

7 מֵיתִיבִי: ״הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכְבֵי אוֹר״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. הָכִי קָאָמַר: הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים. אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים הוּא דְּבָעוּ שַׁבּוֹחֵי, שֶׁאֵינָן מְאִירִין לָא בָּעוּ שַׁבּוֹחֵי?! וְהָא כְּתִיב: ״הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו״!

8 אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן — דְּאוֹר דְּכוֹכָבִים נָמֵי אוֹר הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנוֹדֵר מִן הָאוֹר. דִּתְנַן: הַנּוֹדֵר מִן הָאוֹר — אָסוּר בְּאוֹרָן שֶׁל כּוֹכָבִים.

9 מֵיתִיבִי: ״לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״,

10 הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אִי פְּשִׁיטָא לָךְ מִילְּתָא כִּנְהוֹרָא דְּאַנְּפָשׁוֹת קָאָתֵי — רוֹצֵחַ הוּא, וְנִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְאִי מְסַפְּקָא לָךְ מִילְּתָא כְּלֵילְיָא — יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּגַנָּב, וְלֹא נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ.

11 מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר״, מִדְּקָאָמַר ״יְקַו לְאוֹר וָאַיִן״ אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם מֵילָט הוּא דְּקָא לָיֵיט לֵיהּ אִיּוֹב לְמַזָּלֵיהּ, אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִיצְפֵּיהּ הָךְ גַּבְרָא לִנְהוֹרָא, וְלָא לַישְׁכְּחֵיהּ.

12 מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי״, אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם, הָכִי קָאָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, עַכְשָׁיו, הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה — אוֹר בַּעֲדֵנִי.

13 מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ.

14 מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה.

15 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ.

16 מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא ״אוֹר״ דְּקָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — אוּרְתָּא הוּא! לָא, מַאי ״אוֹר״ — עַמּוּד הַשַּׁחַר.

17 אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: הָא אִיכָּא לַיְלָה, דְּקָא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב!

18 הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פָּלְגִי רַבָּנַן בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא. דִּתְנַן גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אֶלָּא לְדִידָךְ, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא יְמָמָא גּוּפֵיהּ דְּפָלְגִי בֵּיהּ רַבָּנַן!

19 אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מְלָאכָה דְּרַבָּנַן וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא?! דְּעַד הָכָא אֲסַר רַחֲמָנָא, וְעַד הָכָא שְׁרָא רַחֲמָנָא.

20 וְאִידַּךְ? שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן.

21 וְאִידַּךְ? הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרָיְיתָא.

22 מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ, לְקַדְּשׁוֹ. וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת — לְאוֹר עִבּוּרוֹ. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

23 מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כׇּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל הַמִּזְבֵּחַ, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי. ״אוֹרָה״ שָׁאנֵי.

24 מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא:

פירוש תוספתא כפשוטה על פסחים ב׳:כ״ב

22 65-66. החזרת והמצה והפסח לילי יום טוב הראשון חובה וכו'. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תפ"ט, סוף עמ' 110: ובתוספתא תניא החזרת והמצה וכו'. וכן מביאה רבינו שמחה לפי הגה"מ פ"ח מה' חמץ ומצה אות י'. ובאו"ז ח"ב, סוף סי' רל"ז, נ"ו ע"א: ובתוספתא דפסחים ספ"ק תניא החזרת והמצה וכו'. וכן בירושלמי כאן פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד קידושין פ"א ה"ח, ס"א ע"ג: חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה וכו'. וכ"ה הסדר והסיגנון להלן בסוף פירקין. ותפסו כאן ובירושלמי את המרור שנזכר ראשונה במשנתנו, ושמצוה בו יותר מבכולם בבלי ל"ט א. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 409. אבל בבבלי צ"א ב': ת"ר פסח ומצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וכו'. ולעצם הדין לעניין מצה, עיין במכילתא בא פ"ח, עמ' 27, שם רפ"י, עמ' 33, שם פי"ז, עמ' 64, מכילתא דרשב"י, עמ' 22, תו"כ אמור פרק י"א ה"ג, ק' ע"ב, ירושלמי סוכה פ"ב ה"ז, נ"ג ע"א, בבלי שם כ"ז א', מ"ז א', כאן כ"ח ב', ק"כ א', ומדרש תנאים, עמ' 92.

23 66. ר' שמעון או' לאנשים חובה לנשים רשות. לפי נוסח התוספתא והירושלמי ששנו פסח באחרונה, הרי פשיטא שר' שמעון חולק על הפסח. ולפי נוסח הבבלי הנ"ל נשאו ונתנו בדבר, והסיקו: אלא אימא וכו' ר' שמעון אומר פסח באנשים חובה וכו', ועיין להלן פ"ח, שו' 45 ואילך ומש"ש. תיקונים והשלמות: בבבלי ובמדרשי הלכה מפורש שר׳ שמעון סובר שנשים אינן חייבות אפילו בפסח ראשון, עיין מ״ש להלן שם, עמ׳ 627, אבל בתוספתא ובירושלמי אין שיטתו מפורשת במקום אחר. ובברייתא שלנו רצו לומר מתחילה בבבלי צ״א ב׳, עיין מ״ש שם בריש עמ׳ 510 לפי הסדר שלהם בברייתא שר' שמעון חולק רק על מצה ומרור, ופסח בירושלים לחוד, ומצה ומרור בגבולין ובחו״ל לחוד, עיי״ש. ולפי סדר הירושלמי והתוספתא בברייתא מפורש שר׳ שמעון חולק על הפסח, וסובר שפסח נשים רשות אפילו בראשון. ברם החמרתי את העיקר, והוא שדווקא בירושלמי קידושין שם וכן צ״ל גם בפסחים יש מאן דאמר הסובר שר״ש חולק על הכל, ואך במצה ובמרור נשים בלילה הראשון רשות.

24 67. הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן. ירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 13: מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. ועיין בבבלי כאן קט"ו א', זבחים ע"ט א'. ובתוספות ר' יהודה בשם ר' יעקב מקורביל ברכות כ"ז א' ט"ו סע"ד: מדאמר בתוספתא דפסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור, ואימתי אוכלו משתחשך. ועיין להלן. ואמרו בירושלמי ובבבלי פסחים הנ"ל: א"ר יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל. והחכמים סוברים שמצות מבטלות זו את זו, אלא שלשיטת הירושלמי דווקא במקדש, שהיו כולם מדאורייתא, מצות מבטלות זו את זו לשיטת החכמים, אבל שלא בזמן הבית, שמצה מדאורייתא ומרור דרבנן, אין מרור דרבנן מבטל את המצה מדאורייתא, והוי ליה כאוכל לחם עם קדשים בשאר ימות השנה, שאין לחם מבטל את הקדשים, והוא טפל לו. אבל בבבלי כאן השיטה הפוכה, שבזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן, וכו"ע מודי דאתי דרבנן ומבטל ליה דאורייתא. ועוד אמרו שם בירושלמי שדווקא כמו שעשה הלל שכרך שלשה דברים יחד, בזה סוברים החכמים שמצות מבטלות זו את זו, אבל בשנים מצה ומרור אף הם מודים שאין מצות מבטלות זו את זו. ועיין מ"ש בזבחי אפרים לזבחים ע"ט סע"א ובאחרונים שציין בס' אור הישר שם, ובתשלום יפה עינים לפסחים נדפס בסוף יומא קט"ו א'. ועיין מכילתא דרשב"י, עמ' 14, שו' 11, ומ"ש ר"ד הופמן בהוצ' שלו, עמ' 13, הערה כ'.

25 מאימתי אוכלן משתחשך. וכ"ה בכי"ע, ואצל צוק' בטעות: בשתחשך. ופירש הרב ר' יעקב מקורביל את התוספתא כאן שבנידון דידן אין כאן תוספת דאורייתא וכו', דלילה ממש בעינן דוקא, ומצה איתקשאי לפסח, עיין בתוספות ר' יהודה ברכות כ"ז א' הנ"ל, תוספות הרא"ש שם ובפסקיו שם פ"ד סי' ו', תוספות כאן צ"ט ב' ד"ה עד ורא"ש פ"י סי' ב'. ובהגה"מ פ"ח מה' חו"מ אות י' הביא רבינו שמחה מכאן מן הסיפא להלן ראיה שהלכה כר' עקיבא ק"כ ב' ומקבילות שבדיעבד הפסח נאכל כל הלילה, ועיין בבלי מגילה כ"א א' ובתוספות שם ד"ה לאתויי. ומלשון התוספתא כאן מאימתי אוכלן משתחשך, לא אכלן משתחשך וכו', משמע קצת שמצותו לאכול מיד כשתחשך. וכתב ע"ז באו"ש פ"ו מה' חמץ ומצה סה"ו: וטעמא נראה משום דכתיב כבוא השמש. ועיין לעיל שם שתלאה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע עיי"ש, וסובר ר' אליעזר שכבוא השמש אתה אוכל מצותו בכך. ובתוספות בכורים ציין לבבלי ק"ט א', ועיין טאו"ח ריש סי' תע"ב. ועיין מ"ש להלן פ"ז רה"ב, שו' 6–7, ד"ה ולפיכך.

26 68. אוכלן כל הלילה. כר' עקיבא, עיין מ"ש לעיל בשם רבינו שמחה.

27 68-69. לא יאכלם מעתה. עיין תוספות סוכה כ"ז א' ד"ה חזר. ועיין במה"פ סוכה פ"ב ה"ז, ד"ה רב אבונא, ומ"ש בטוב ירושלים שם.

28 69. החזרת והמצה והפסח אינן מעכבין זה את זה. במכילתא דרשב"י, עמ' 13: על מצות ומרורים יאכלוהו. מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. יכול יהו מעכבין זה את זה, ת"ל יאכלוהו אפילו אחד מהן. ומכאן מוכח שאפילו מרור לחוד היא מצוה בפני עצמה. ועיין מכילתא בא פ"ו, עמ' 20, בהערות הרח"ש האראוויטץ שם שציין לכמה דברים שנביא להלן. ובבבלי ק"כ א': אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי וכו', מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן. ומלשון זו משמע לכאורה שלא נחלקו אלא בזמן הזה דווקא דומיא דמצה לרב אחא בר יעקב, אבל בזמן הבית, אפשר שאף מרור הוא מדאורייתא. אבל הרמב"ם בפ"ז מה' חו"מ הי"ב פסק שמרור תלוי באכילת הפסח, ולפ"ז אף בזמן הבית אם אינו אוכל פסח, כגון טמא ומי שהיה בדרך רחוקה, פטור מן המרור דבר תורה. וכן מפורש בסה"מ להר"מ עשין נ"ו, והביא ראיה מן המכילתא לפי גירסתו. וכ"ה גם שיטת הרמב"ן בפירושו לפסוק זה, וכן סוברים כמה מן הראשונים עיין להלן. ורבינו דניאל הבבלי מעשה נסים, עמ' 66 ואילך השיג על הרמב"ם, ועיי"ש בתשובת ר"א בן הר"מ. ועיין מה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא בפירושו לסה"מ לרס"ג ח"א, עמ' 429 ואילך, והביא הרבה ראיות לדברי רס"ג שמנה מצות מרור למצוה בפני עצמה. וציין שם, עמ' 438 גם לדברי הרמב"ן והריטב"א לקידושין ל"ז ב' שנדחקו בפירוש הסוגיא. ועיין גם בשיטה למהר"י בי רב לקידושין שם, עמ' 33, שמחק בבבלי את המלה "מרור". אבל פשטות הסוגיא שם מוכיחה שמרור בזמן הבית היא מצוה מן התורה אפילו בחו"ל. ועיין גם בצפנת פענח על הר"מ שם פ"ז הי"ב. ברם בכי"ל כאן: החזרת והמצה אין מעכבין זה את זה, ולא נזכר כאן פסח כלל בבבא זו. ואם גירסא זו נכונה הרי אפשר לפרשה שהכוונה שאין מעכבות זו את זו באכילת הפסח שהזכיר לעיל, ואוכל את הפסח עם מצה בלבד, או עם מרור בלבד, ואין אנו אומרים שאם אין לו מצה, או אם אין לו מרור, אוכל את הפסח גרידא.

« תוספתא כפשוטה על פסחים ב׳:כ״א תוספתא כפשוטה על פסחים ג׳:א׳ »